סכיזופרניה והתקף פסיכוטי – טיפול שני \ איתי נ.

לטיפול הזה באתי מיוזמתי, הייתי נואשת. הפחדים שאפפו אותי בעבר הפכו לסיוטים מוחשיים, הקולות תכפו והיו מאימים. פחדתי ממעליות, מחדרי מדרגות, ממקומות סגורים מדי ומפתוחים מדי, דראמות ומחשבות אובדניות, שוב, אבל בקיצוניות.

כשבועיים לאחר התמוטטות העצבים שחוויתי בגדוד הועברתי לבה"ד II בצריפין. שם נפגשתי מיידית עם הקב"ן. מישהו נוגע בי! יש איתי מישהו כל הזמן, מדבר אלי, מפחיד אותי, קורא לי בשם! והוא נוגע בי! הייתי כאובה ומפוחדת.

"איפה הוא נוגע בך?" שאל הקב"ן באדישות. זה התחיל ממגע עדין בכתף, עבר ליד, לרגליים, אני לא מסוגלת עוד!

הקב"ן המליץ על פסיכיאטר, כדורים פסיכיאטריים, מרפאה פסיכיאטרית, הסוף ליכולת לחיות חיים נורמאליים.

ביום שבת איתי הגיע, סיפרתי לו והתחלנו טיפול.

הרפיה, גרם מדרגות יורדות וכל מדרגה לוקחת אותי עמוק יותר, רגוע יותר, פנימה.

אני מגיעה לגשר ארוך, מוזר, וכשאסיים לחצות אותו, את הגשר, אסמן באצבע.

שם, אפגש באותו פחד משתק… במקור, בגורם לאותו… 'לאאאא'…! אני נרעדת, נזרקת, צועקת, מבועתת, ואיתי מגביר את קולו "את מוגנת! אין שום דבר שיכול לפגוע בך! את עטופה במגן אור שעוטף אותך ואת מוגנת!".

סימנתי באצבע, אני שם.

"איפה את נמצאת? תארי לי את המקום!".

"אני מאחורי הדלת של השכנים שלי מפעם, הרשקוביץ'".

"ומה את עושה? האם את פותחת את הדלת?". "כן".

"ומה קורה אז?", "האאא… האאעעאה…" אני מתחילה לבכות בקול מבועת.

"תארי לי מה קורה אז? מה יש בדירה?".

"יש חושך, ויש שם איש שחור, יש עיניים".

"ומה האיש שחור רוצה ממך? מה האיש השחור רוצה מתפארת?".

"הוא רוצה אותי! הוא מתקרב אלי! הוא מתקרב עוד… הוא נחש!" צעקתי.

"מה הנחש רוצה ממך? מה הנחש עושה?".

"הוא מתקרב אלי! הנחש נושך אותי! הנחש חונק אותי!"

"את מוגנת, את עטופה במגן אור זהוב וחמים שמקיף אותך ומגן עליך מכל פגיעה".

"אני רוצה ללכת! אני רוצה לצאת מהדירה! אפשר לפתוח עיניים?"

"הדלתות נעולות. את לא יכולה לצאת מהדירה". איתי לא מוותר.

"אני כבר לא שם, אני כבר לא בדירה".

"אז איפה את?", "אני פה", "איפה זה פה?", "פה, איפה שאנחנו נמצאים, בבית של המשפחה".

איתי מניח אצבע על מצחי, ראשי נשמט שוב. עמוק יותר.. רגוע יותר שלו יותר"

"אני ביער. הוא שם, הוא איש שחור! הוא שלג".

"הוא" מנסה לחמוק, מסרב להתגלות. מחליף צורה, משטה, נעלם.

"אני לא רואה אותו עוד, הוא נעלם, אני לא שם".

"איפה את?", "אני פה, בחדר בנים בבית של המשפחה".

האצבע של איתי מרפרפת על מצחי, ראשי נשמט שוב לכיוון החזה בכבדות.

עמוק יותר, שלו יותר, רגוע יותר.

"אני בכביש של האולפנה, אני בכביש של רבבה, יש שם מישהו. מישהו מתחבא מאחורי הבטונדה, דמות אפורה יושבת מכונסת".

"אבל זה לא קרה באמת", שוב. "האאא" צרחתי פתאום.. רעדתי בכסא.

'הוא' דחף אותי למרכז הכביש. "הוא חונק אותי! הוא חונק אותי, אני לא נושמת, אין לי אוויר!" אני מתחילה לדבר לאט, הדיבור קשה לי.

"וזה בסדר… ייתכן גם שאת מתה", איתי.

"מי אתה?" איתי צועק פתאום. "האם יש לך שם? מי אתה?"

 "לא" (ענה קול עמוק מגרונה של תפארת). "מה אתה רוצה מתפארת?". "שתבוא איתי, אני רוצה את תפארת, אני רוצה את תפארת איתי, אני רוצה לנשק אותה".

עטופה במגן אור זהוב, שמגן עלי מכל רע, הלכתי איתו.

"אני בבקתה ישנה, בית עץ. יש הרבה דשא ועצים סביבי. אני לבד בבית. 'הוא' זורק משהו על החלון, רוצה להרוס".

"תני לו להכנס" אמר איתי, "לא", אני צועקת. "תכניסי אותו פנימה, תכניסי אותו לביתך", איתי סמכותי ורגוע. 'הוא' נכנס פנימה, מבקש אהבה, אני מסרבת. "יש ארון בבית, אני מפחדת ממנו, יש משהו מפחיד בארון הזה".

"מה יש בארון?" איתי שואל, "'הוא', 'הוא' בארון".

אני מזמינת אותו להתגלות. 'הוא' אוסף את חפציו והבית מתרוקן.

'הוא יוצא מביתי שבור לב, עדיין לא מוותר. 'הוא' זרק משהו, הוא השאיר לי משהו ליד הדלת", אני מתכווצת שוב.

"הרימי את זה! מה הוא זרק שם?", איתי.

אני מתכופפת, "מפתח".

"של מה המפתח? למה מיועד המפתח הזה?", שתיקה.

"למה – מיועד המפתח?", "זרקתי אותו" צעקתי פתאום.

"זרקתי את המפתח רחוק, הוא נעלם"

ו'הוא' נעלם אל תוך יער, כך גם המפתח.

ושוב אני, בקול רועד ושקט. "הוא התאבד, הוא התאבד ביער".

"אני בחוף הים", אני אומרת פתאום. אני יושבת שם לבד, כלב קטן, שובב, מבקש מגע, מתקרב אלי. אני יודעת שזה 'הוא'. אני מושיטה יד בפייסנות ומלטפת אותו. ברוך, בחיוך, בשובבות. אני מקרבת אותו אלי ומנשקת אותו בבושה, עיניו האנושיות כל כך נראות סולחות. באותו הרגע 'הוא' מתפוגג ונוחת לידי, שלד של דג.

אני לוקחת אותו בהנחייתו של איתי, 'הוא' ואני עפים גבוה, רחוק, לעבר זריחה קסומה.

השמים יפים, עוצרי נשימה, איתי מלווה אותנו. אנחנו מעולמות שונים, בלתי אפשריים. יחד איתי ואני, לוקחים אותו רחוק אל מעבר לזריחה, מחזירים אותו לעולמו, למקומו.

"וכעת, את עפה למקום שאולי מוכר, ואולי לא. אולי הוא אמיתי, ואולי לא. אולי זה בית פרטי, ואולי זה בניין או שטח פתוח. דמי לך מה שעולה בראשך כרגע", אומר איתי.

זה מתחיל להיראות כמו משהו מוכר. קריית השרון? איפה שאני גרה היום? אני עפה ונכנסת דרך המרפסת. יש מראה בבית, אני מביטה במראה.

"זו אני", אני אומרת. "אני אשה, ואני אוהבת את מי שאני". אני צוחקת, קולי שלו. "כן", איתי נשמע מחייך גם הוא. אני מסתובבת בבית בריחוף קל. אני נשארת להתבונן במראה זמן ארוך. מדלגת בקלילות לחלל פתוח בבית וממשיכה לתאר את מה שקורה. אני משתנה פתאום, הדמות הנשית משתנה פתאום בהבזק מהיר, לרגע לבושה שחור, כשרק העיניים ניבטות מבעד לחריצים אלכסוניים, כמעין ינשוף, ופרפר, פרפר יפה כנפיים. "אני פרפר", אני אומרת בבת צחוק נעימה.

"אני פרפר", אני חוזרת שוב. ואיתי קשוב, "המשיכי, ומה קורה הלאה?".

"אני עפה מהחלון, אני משוחררת."

התעוררתי, החיוך עדיין על פני.

במציאות אח"כ, איתי – "נסי להיזכר, הדמויות שראית היו ממשיות, אנושיות, מוכרות?", לא.

היו שתי סיבות לכך שתפארת הרגישה צורך בטיפול נוסף. סיבה אחת היתה התגברות הפחדים שהעצימו את הנטיות האובדניות, והסיבה השניה היתה התגברות הסימפטומים הסכיזופרניים. הקשר שבין התגברות הפחדים להתגברות הסימפטומים הסכיזופרניים נבע מניטרול הזעם וההתקפים הפסיכוטיים לפי דעתו של איתי. זה אישש את השערותיו של איתי על פי ראות עיניו בנוגע למילכוד הכפול (Double Bind) ששימש ככלי של 'מנגנון ההגנה' או ליתר דיוק מנגנון הדחקה של הנפש ששאפה להימנע מהפחד ומהדימוי החברתי של "סכיזופרניה".

הטיפול התחיל ברגרסיה חזרה אל מקור הפחד, ממש איפה שהטיפול נעצר בסימן שאלה בפעם הקודמת, הפעם איתי לא התכוון לוותר, הוא שאף לפתור עם תפארת את שורשי הפחד העמוקים. להפתעתו של איתי שלוש פעמים ברציפות התרחש מהלך שהורכב משלושת השלבים הבאים.

1.       הרגרסיה התחילה מזכרון של מקומות מוכרים מהילדות.

2.      החיזיון האסטרלי של הדמות הפך את הזיכרון לדימיון בו הדמות תוקפת את תפארת כל פעם בדמות דימיונית שונה.

3.      תפארת מפחדת כל כך כך שמופעל מנגנון ההדחקה שמדחיק את הפחד ומחזיר את תפארת למצב עירני מודע בו היא כבר לא חווה את הפחד וחוזרת למציאות בחדר בו התרחש הטיפול. מצב שכביכול הוא חיובי אך לא ניתן להמשיך בו את הטיפול.

לאחר שלוש חזרות רצופות על התהליך התלת-שלבי הזה איתי תוקף את הבעיה מזווית אחרת ומדבר אל אותה ישות מסתורית, מאימת וחמקמקה. הוא מדבר אל אותה ישות דרך תפארת, מצווה עליה להזדהות ולאמר את כוונותיה. בדו השיח המלא שלא צוטט איתי מדגיש בדבריו כי הוא רוצה לעזור לישות לשפר את מצבה, הישות האסטרלית מקשיבה לאיתי ומקיימת עימו דו-שיח קצר.

על פי דעתו של איתי הישות האסטרלית היא אישיות מודחקת או שאותה ישות נלוותה לתפארת מחיים קודמים ויצרה אישיות מודחקת בנפש של תפארת שהושפעה ממנה כמודל לחיקוי. האישיות המודחקת נוצרה על ידי יצירה של סדרת אירועים שעוררו רגשות עוצמתיים של פחד שהודחק.

הפחד המודחק יצר חלק מאוים וחסר ישע באישיותה של תפארת, אך על מנת להמשיך במהלך החיים הרגיל תפארת הייתה חייבת להתעלם מהפחד התמידי שעטף אותה. אותה ישות לא הסכימה לשחרר את תפארת ולעיתים השתמשה ביכולות האסטרליות שלה להתערבב עם דימיונה של תפארת בצורה עוצמתית כך שהדימיון לקח שליטה על התפיסה החושית של המציאות.

לפי דעתו של איתי מהתבוננותו באישיותה של תפארת החלק המאוים וחסר הישע שנוצר באישיותה עקב הפגיעה הראשונית בגיל 6 הודחקה לתת-מודע ולא הצליחה להשתלב עם אישיותה הלוחמנית והאמיצה של תפארת. התוצאה היא אישיות מודחקת שמגלמת את שורש הפחד המודחק שנגרם מאותם חזיונות והפכה לאישיות חיצונית ברמה דיסוציאטיבית גבוהה שהפכה מחלק של השיח הפנימי לשיח ולדמות שהתבטאה כהזיות חושיות. כשהאישיות המודחקת התערבה בשיח הפנימי היא נשמעה נראתה ונחוותה כדמות חיצונית כך שהשיח הפנימי עם האישיות המודחקת שמתנהל באופן רגיל בעולם הפנימי, בדימיון, הפך לשיח חיצוני שמומחש כהזיות חושיות של קול, מראה ומגע. עירבוב של הדימיון עם המציאות נותן הסבר טוב לגלישה משיחזור זכרונות לדימיונות כשאותה הדמות שמגלמת את האישיות המודחקת ואת אותה ישות תמיד מעורבת בהתמרתם של זכרונות לדימיונות. במצב הטראנס העמוק תפארת לא התבלבלה בין זכרונות לבין דמיונות. האירוע היחיד שתפארת זיהתה כזכרון היה האירוע הסופי בו הדמות התאבדה ביער, זה הרגיש כזכרון, אל לא מחייה הנוכחיים, זה העלה חשד סביר לתריש לא פתור מגלגול קודם שבו אדם שהתאבד לא שיחרר את המישור האסטרלי שבין העולם החומרי לעולם הנשמות ונשאר לרדוף את מושא אהבתו הבלתי מושגת גם כשהתגלגלה בגופה הנוכחי.

אמיתות הקיום של ישות אסטרלית יכולה להיות מוטלת בספק תמידי, כי לא ניתן להוכיח את קיומה. קיימת סבירות שהאישיות המודחקת לא מגלמת ישות אמיתית אך חסרה עוצמת חוויה של אירוע טראומתי שיצדיק את קיומה של אישיות מודחקת, לא נמצא שורש שקרה במקרה מהחיים האלו שמצדיק פחד שורשי חזק כל כך. איתי מעלה חשד כי אותו אירוע שורשי שבו ראתה את העיניים בגיל 6 הוא רק הדהוד של מקרה שהתרחש בגלגול קודם.

איתי סבור כי אותה ישות טורדנית היתה תקועה בין מישור הקיום החומרי לבין עולם הנשמות הנצחי והתקיימה בעולם הרוחות (המישור האסטרלי) כרוח ללא גוף, שאחוזה בדבקות בתלות הרגשית שלה לתפארת, תלות שהיא לא מוכנה לשחרר.

על פי השקפתו של איתי חוסר היכולת לשיחרור ריגשי פגע בישות שנשארה תקועה בין העולמות. היא סבלה סבל שהגיע לסופו רק כששיחררה את זיכרונות העבר והסכימה לעבור הלאה מהעולם הגשמי לעבר עולם הנשמות. היא חזרה לעולם הנשמות רק לאחר סיום הטיפול.

איתי מניח על פי ניסיונו בטיפולים ועדויות של מטופלים מרגרסיות לעולם הנשמות שרק לאחר סיום הטיפול כשהישות עברה לעולם הנשמות היא למדה את לקחי הגלגול האחרון שלה, גלגול שבו נאחזה במהלך חייה לפני המוות בתלות רגשית לדמותה של תפארת בגלגול הקודם, תלות רגשית שכששוחררה איפשרה לאותה ישות אסטרלית את המשך מסעה אל עבר עולם הנשמות. לפי דעתו של איתי אותה ישות יכלה להתפנות ללמוד את השיעורים מהזמן בו היתה תקועה בעולם הרוחות (המישור האסטרלי), רק לאחר שהסכימה לעבור הלאה ולסיים את תהליך המוות ב'עליה' לעולם הבא (עולם הנשמות).

על פי עדותה של הישות שמסתמנת כבעלת אופי זכרי, הוא רוצה את תפארת באופן רומנטי, תפארת היא אהבה נכזבת של אותה 'הוא' שרודף אחריה. 'הוא' רוצה לנשק אותה ושתהיה שלו, 'הוא' לא מוכן לוותר. איתי מנחה את תפארת ללכת עם ה'הוא' ומנסה לגשר בין תפארת לבין אישיותה המודחקת, בינה לבין הישות האסטרלית הפגועה, בינה לבין ה'הוא'. האלמנט של הבית חוזר שוב. תפארת יודעת באופן תת-מודע את רצונו שתהיה שלו ומסרבת להכניסו לבית. איתי רוצה להשכין שלום ולמוסס את הרדיפה האובססיבית של ה'הוא' ומנחה את תפארת לתת לו להיכנס לבית.

כש'הוא' נכנס 'הוא' מתחבא מיידית בארון, כש'הוא' מקבל את מה ש'הוא' רוצה יורדת עוצמת המאבק ומתגלה הצד החלש והפגוע שחושש מדחיה, האישיות המודחקת מודחקת בסימליות בתוך הארון. כשפותחים את הארון 'הוא' מבוהל ובורח, 'הוא' מניח מפתח שמסמל רמז לפתרון של הסוגיה הלא פתורה, הרי כל אחד יודע שלכל מפתח יש מנעול.

תפארת מבועתת וזורקת את המפתח, ההדחקה נמשכת ומתוחזקת משני צידי האישיות ומשתי הישויות המעורבות במקרה הלא פתור, תפארת ו'הוא'. יש עדויות לכך שהמצב משתפר, העוינות פחתה, והמפתח מסמל קריאה לשלום. כשהמפתח נעלם ביער נפתח המנעול, עלה המידע הראשון במהלך הטיפול שהרגיש לתפארת כזכרון – " 'הוא' התאבד ביער", כך היא אמרה. תפארת לא התבלבלה בין דמיונות לבין זיכרונות במהלך כל הטיפולים, וכששאלתי אותה לאחר מכן לגבי התאבדותו ביער, היא הודתה שהדבר הרגיש לה כזכרון בעוד שאר המקרים הרגישו מדומיינים ללא ספק. זה מה שעורר את המחשבה על מערכת היחסים מגלגול קודם בה אותה ישות התאבדה וישותה של תפארת באותו גלגול היתה הסיבה להתאבדות שהיתה תוצר ישיר של אהבה נכזבת. טראומת המוות של אותה ישות החזיקה אותה בתלות רגשית והחלה להיפתר כשבפעם הראשונה כנראה מאז ומתמיד תפארת פתחה בפני אותה דמות מעונה את הדלת לביתה.

המהלך הבא התרחש באופן ספונטאני, תפארת דמינה כי היא נמצאת על חוף-ים ואותה ישות מתגלמת ככלב בדמות חביבה יותר מהדמויות הקודמות, תפארת פותחת את ליבה בפני הישות בפעם הראשונה מאז הפגיעה. הישות מתגלמת כשלד של דג שממחיש באופן סמלי את הזדהותה של אותה ישות עם המוות.

כשאיתי קולט את המידע החדש, הוא מגיב מיד ומנחה את תפארת לאחוז בשלד שמגלם את הישות ולעוף בדימיונה לעבר זריחה דמיונית, אל אותו אור שהוא מדמה כלבן. האור הלבן הוא ארכיטיפ אוניברסלי לתחילת ה'עליה' לעולם הנשמות שכל הנשמות חוות אותו לאחר רגע המוות במהלך גישתן לעולם הנשמות, האור הלבן מאפיין את הרגעים שלפני המנהרה הלבנה, לאחר שהישות גילתה מוכנות לשלום ולקבלת המוות היא לא מביעה התנגדות וממשיכה אל עבר האור הלבן, אל אותה זריחה, אל מה שמומחש בדימוי של 'שמש' או על פי פירושים קבליים 'אור אין-סוף' או פשוט 'אור לבן'.

למרבה התדהמה לאחר שמהלך זה הסתיים במישור הרוח, הפחד הסתיים באופן מיידי כשהשורש האסטרלי של האישיות המודחקת המשיך הלאה. ההקלה השאירה את תפארת חופשיה ברוחה, כשהיא מדמה את החופש והשיחרור בכך שהיא אומרת "אני פרפר", בהחלט דימיון יפה, אומנותי ומעורר השראה. לראות את תפארת שעד לאותו רגע סבלה והתפתלה בכסא זורחת, מוארת רפויה ושלווה ואומרת את המילים באופן עדין ומעורר השראה עורר התרגשות בליבי שאי אפשר לתאר במילים.

כמה ימים לאחר הטיפול תפארת התאשפזה בבית חולים בגלל התקף כליות שעבר מאד מהר, איתי לא ידע על התקפי הכליות בעברה של תפארת לפני הטיפול והצטער מאד לשמוע על כך. התופעה של התקף חמור לאחר טיפול בהפרעות שמלוות בסימפטומים פסיכוסומטיים היא תופעה שאיתי כבר היה עד אליה כשטיפל בחולת אסטמה כרונית. האסטמה החלה כתוצר של שכול על אביה שנפטר, לאחר הטיפול, המטופלת סבלה מהתקף אסטמה חמור, אך לאחר מכן לא סבלה יותר מאסטמה לעולם ולא נזקקה עוד למשאף שהיתה משתמשת בו בשיגרה לפני הטיפול. איתי לא עלה על פשר תופעת ההחמרה לפני ההחלמה, אך זו תופעה נפוצה שמטפלים רבים ב-NLP עדים לקיומה מניסיונם.

תפארת העידה שלאחר הטיפול הסתיימו באופן מוחלט כל הסימפטומים הסכיזופרניים, הזיות שמיעה, ראיה ומגע הסתיימו, כל הפחדים נעלמו כאילו לא היו מעולם, היא הופתעה כשהביטה במראה ולא פחדה, ולמרות הטלת הספק המודעת ביכולת שלה לא לפחד ממקומות סגורים וממצבים שונים זה הפתיע אותה כל פעם מחדש עד שהתרגלה לשיגרת הדפוסים החדשה של תת-המודע שלה.

הגורם לטיפול: פחדים וחרדות, תחושה שיש איתי מישהו כל הזמן, פחד נוראי להסתכל במראות ולהישאר לבד, הזיות חושיות של מראה, מגע ודיבור.

אופי הטיפול: שחרור דמות לנפש רדופה שנשארה מהעבר הרחוק, גלגול קודם. הטיפול היה יחסית שקט אך חוויתי פחד בדרגות גבוהות במיוחד.

הצלחת הטיפול: הפחדים, החרדות, הפחד ממראות ומהלבד נעלמו באופן מוחלט. האור חזר לי לעיניים, מצבי רוח טובים יותר. (בסיטואציות שבעבר הייתי משתתקת מהן להגיע לבדי לדירה ולפתוח לבד את הדלת, אני מצפה להרגיש פחד מתוך הרגל, ואני מיד מחייכת ונזכרת שזה מאחורי…)

• בגיל 6 התאשפזתי בפעם הראשונה עם בעיות כליות חמורות.
• בגיל 12 הייתי כשנה בטיפולי כליות. וערב לאחר הטיפול התאשפזתי שוב בבית חולים מכאבי כליות. מספר ימים לאחר הטיפול איתי התקשר אלי וסיפרתי לו על כאבי הכליות. הוא ציין שלכל איבר בגוף יש רגש שמזוהה איתו, והרגש השייך לכליות על פי הרפואה הסינית הוא פחד. כשביררתי ובדקתי על עברי, באופן מפתיא (או שלא) בגיל 6 נפגשתי לראשונה, במציאות, באותה 'דמות חשוכה' בדירה נטושה ליד הבית, אז רק בצורת הרבה עיניים, אישפוז.
• גיל 12 הפעם השניה – הפעם השניה שנפגשתי עם אותה דמות בחדר מדרגות בירושלים, אשפוז.
• גיל 19 – ייתכן לחלוטין ש'הסיפור' התרחש בגלול קודם בטווח הגיל הנוכחי. נפגשתי עם הדמות בצורה הכי ישירה שלה. ראיתי אותה ושחררתי אותה, אשפוז.

בבדיקות הכליות האחרונות התוצאות הראו שהכל תקין, הכל בסדר.

המשך קריאה – טיפול 3 – תסמינים סכיזופרניים שליליים